צילום:עומרי גוטמן,רן סיטון,נפתלי קנג,סתיו מזור

שנים שאני רוכב על אופנוע שטח...

שנים שאני רוכב על אופנוע שטח. התחושה הממכרת הזאת של להתחבר לטבע עם מכונה רוטטת בין הידיים, זה אולי נשמע בנאלי, אבל זו חוויה שאין שניה לה.
יש רוכבים שמתחברים לאקסטרים שבדבר והולכים על הארד אינדורו, יש כאלו שמסתפקים ברכיבות סוף שבוע כזה. בשבילי, כל אלה לא פגעו בול ותמיד חיפשתי את הכיוון שלי עם ההתמכרות הזאת. רצה הגורל וקפצה לי מודעה על ראלי בדרום , ביררתי. . - אתה רוכב עם קופסאת מתכת על הכידון בתוכה גליל נייר עם סמני דרך לפי מרחק. וכל פעם שאתה מגיע למרחק המצויין, אתה ממשיך בדרך לפי המצויין בגליל, ומגולל לסימן הבא ע"י לחיצת כפתור. שנה מאוחר יותר סתיו עם האדוונצ'ר תיאר את זה הכי טוב: "ראלי רייד זה כמו חפש את המטמון, רק של גדולים". וזה בול ככה. מרוצי הראלי האחרונים מאורגנים רובם ע"י משפחת קטנוב, כאשר כל בני המשפחה מחולקים למשימות (זה מזכיר טיפה את 'המלון של פולטי' למי שבגיל ומכיר) . אתה מדבר עם דן., נרשם אצל שי , מקבל ציוד מאור . מוזנק ע"י גיא. מקבל גביע מהבנות של... ועל כל אלה יושב גידי האבא ודואג שאף אחד לא יעלם ברגע האמת.

לסיקור הסבב

הראלי האחרון היה בפורים , נרשמתי באיחור אופנתי ובחמישי בערב דחסתי את האופנוע וכל מיכלי הדלק לטויוטה ונתתי גז דרומה עם פול ווליום ברדיו, (למרות שמני בגר כבר לא כל כך באופנה). באלונית דרום, הראש כבר התחיל להסתובב מאדי הדלק ברכב, אז עצרתי לסגריה מהוססת ( לא סגור איך זה ריאות מלאות 95 אוקטן יחד עם ווינסטון כחול, בדיעבד לא מומלץ).
בחשכה הגעתי לנקודת הכינוס בחאן. פגשתי מלא פרצופים מוכרים שרק למעט מהם אני מסוגל לחבר גם את שמם (לא זוכר שמות !! השלמתי עם זה). סקרתי את כל הכלים שהגיעו: האופטימים עם ה 2 פעימות , הזריזים עד 250 סמ"ק, כמה טרקטורים, רכבים מ MAD MAX . והחבר'ה מגבע שהפציצו עם כלי מהמם. לפני שהתחפרתי עם גאטקס בשק"ש , עברתי על רשימות המתחרים והבנתי מהר מאוד שאם אהיה חד ומהיר אולי אגיע שלישי בקטגוריה שלי (מבין ארבעה מתחרים) אין תלונות.

על הבוקר אני ניגש לקבל את מספר המתחרה שבחרתי בקפידה- 7 היה תפוס,77 גם אז בחרתי את 777. לא ברור למה אבל השקית של 777 נעלמה, חייכתי ואמרתי שאני זורם עם מה שיצא, אז שלפו לי מספר חדש- 911.. נראה לי מוכר אבל אין זמן לנוסטלגיה, לקחתי את סללי הנייר עם סמני הדרך, תדריך מפורט ע"י דן והופה לכלים.
חצי שעה אחרי אני על קו הזינוק, מכניס לשני (יש אנשים שאצלם ראשון תמיד יהיה הילוך כוח) מסובב קצת המצערת, ופתאום קטנוב האבא ( גידי) מסמן לי לצאת הצידה – הTRACKER שלי לא משדר ואני לא מוזנק. אני לא מכיר נפילת סוכר אבל נפילת אדרנלין זה כמו שמישהוא מושך לך משהו החוצה מהמעיים. כבר סובבתי מצערת לזינוק מה עכשיו.

אז 10 דקות אחרי ועוד קצת איזולירבנד, הנורה של ה TRACKER שלי בקונטרול חזרה לפעולה. זינקתי ל 120 ק"מ ניווט בשטח, עם הפסקת תדלוק אחת אחרי 80 ק"מ . זונקתי בין האחרונים כך שאם אטעה לא יהיו הרבה שיתקנו אותי. למזלי הניווט היה קצת טריקי ואחרי 10 ק"מ הצלחתי לפגוש כמה חבר'ה מתלבטים בדרך, נרגעתי, אני לא מזדנב. חברנו, נפרדנו, נפגשתי עם אחרים , ואת הרוב עשיתי דיי לבד.. כשאתה לבד בנייוט ולא רואה אפחד כבר שעה, אתה תוהה אם המצב הוא שאפחד לא הצליח לעקוף אותך ואתה שפיץ או שכולם כבר בקפה של מוטוליין בסיום. הרי תכלס מספיק פנייה אחת לא בכיוון ואתה נכנס לסרט שיקח אותך בסבב הקבוע של עצבים, תסכול, שיחות נפש ותמיד מסתיים בצרחות של אושר. זה מגיע וזה כייף שלא יתואר.
בהפסקת התדלוק הקצרה אני מבין שאיציק לקח את הגבעה השמאלית מידי ולא צפוייה לו הצלחה מרובה, שרוכב אחד בדרך לבית חולים ושיש כמה רוכבים בקפה של מוטולין בסיום. שונררתי סגריה מנטול גועל נפש ומהרתי לדרך.
לקראת הסוף – ממש בסוף, שוב משהוא לא הסתדר לי ואני מרגיש שאני ממשיך קדימה באנרציה ולאו דווקא מהגיון כלשהו. ואז אני מביט ימינה ורואה את קו הסיום בגבעה הצפונית אלי. בלי להתבלבל (כי את זה כבר עשיתי), אני מבצע פרסה שקטה שאפחד לא יראה , ומנסה לשפר אל היעד בין הגבעות. ואחרי כמה חריצים בעומק מטר שלא היו לי בתכנון הגעתי לסיום - את היום הראשון הצלחתי לסיים שלישי בקטגוריה שלי. מה שאיפשהו ממש שולי בהתיחס לחוייה כולה.

ארוחת הערב הקבוצתית מסתיימת, ודן עולה לשידור – מתבהר לנו שמחר המסלול הוא כבר 240 ק"מ , עם שני תדלוקים עם זמן מדוד – אין פריסה באמצע הדרך!! ואז הבהרות - ההתחלה היא ניווט מאוד מורכב, ואז דיונות של חול. ומסתיים בעוד הרבה חול ומהירות מטורפת. – מלהיב מתעוררים עם שחר לגלות שקר בחוץ. אבל קר קר . כמו שהמידבר יודע לשדר. אז קצת קפיצות במקום בעמדת הזינוק, חכוכי ידיים, והופ לדרך. מהר מאוד מובן שההגדרה של התחלת המסלול כ"ניווט מורכב", היתה הכנה לחצי שעה של טיולים בגבעות אחרי חיפוש ה"שיח הבודד" שמסומן וצויין ומפואר בספר הדרך. היו מלא שיחים!! היו בודדים, היו גם בזוגות, ובמערום . .. הכל היה . עכשיו לך תבין לאיזה שיח קטנוב התכוון. אז היו רוכבים שחזרו מכיוון צפון כי לא הסתדר להם, והיו כאלה שחזרו מתחתית הדיונה פעם שניה. וכשאחרוני המזנקים הגיעו, כבר הייתה הבנה על איזה שיח להתאפס. וכולם כבר בהילוך חמישי בכיוון הנכון. היו הרבה פניות ולא מעט התלבטויות של רגע. ההקלה הגיעה כשעקפו אותי זוג שהוזנקו הרבה לפני, ואחרי 20 ק"מ הם עקפו אותי בשנית. ובשלשית.. המסקנה ברורה, 1) אני מנווט עם פחות טעויות מהם 2) הם הרבה הרבה יותר מהירים ממני . החלטתי שאני חייב להגביר מהירות. המחיר לא אחר להגיע ועפתי ל"סופר מן" ללא האופנוע שהסתיים בגילגול שתיים בארגז חול. כול הקסדה עם חול, הכפפות המגפיים השיער, הכול ממולא בחול ,התאפסתי, ראיתי שזה רק כעבים ולא נזקים. ויצאתי למרדף אחרי ההם שכבר נעלמו באופק. רכבתי הכי מהר שהאופנוע יודע לתת בהבנה שזה להתגרות בגורל. אבל הרגע שאתה מריח את קו הסיום בעוד 10 ק"מ, ואתה כבר רוצה להיות אחרי, לא נותן לך להרפות. את השניים שעקפו אותי פגשתי שוב בתור לקפה, החמיאו לי כי החמאתי להם, וסיכמנו שכולם טובים .
ראלי זה מציאות שאתה נכנס אליה שקטנוב מוריד את היד . אתה עובר כמה שעות מעורבבות בהתלבטויות, עצבים, נפילות וצרחות. אתה עם ההוא שהגיח מהנחל, עם ההם שלקחו בטעות ימינה, והרבה עם עצמך. אני מזמין את כל הרוכבים והנהגים לבוא להתנסות. מקסימום תהנו.

אז תודה לדן קטנוב ולמשפחה, תודה רבה ל אריה מרוזן ענק הביטוח שתומך בזה. ותודה לכל המשתתפים כי בלי אחד את השני אין פה כלום.
זורקין