צילום:טים נודלמן / קסניה גלפרין

למה? למה לי בכלל להתחרות? לא מספיק לצאת לרכוב בימי שישי כמה שעות ?

למה? למה לי בכלל להתחרות? לא מספיק לצאת לרכוב בימי שישי כמה שעות ? מדי פעם לאתגר את עצמי בעליה חדשה, לדבר עם סלע מזדמן ועל הדרך לפגוש חברים, לגוון מסלולים, אז למה צריך להתחרות ?

את התשובה הפילוסופית אני לא יודע לתת. ואני גם בטח לא פסיכולוג. אבל, מבחינתי, עצם זה שיש לי יעד, מטרה, שכוללת מקום וזמן, זה משנה לי את כל הדרך. ההתרגשות שמתחילה הרבה לפני, ואפילו שבועות לפני. המטרה נותנת לי מוטיבציה להתאמן, להתכונן, להתנסות ולהתאדגר ביעדים שבוודאות לא היית מציב לעצמי אילולא היה המרוץ. חוץ מזה אני בחור תחרותי. מודה באשמה.
אז נרשמתי. מדובר במירוץ האינדורו האחרון לעונה, שנערך ביער דבירה. שיטת המרוץ שנקרא היריי סקרמבל אומרת, שכל קטגוריה מוזנקת ביישור קו ובאותו הזמן. גם אורך המסלול קבוע ומעגלי. בקטגוריית המתחילים אליה נרשמתי, משך זמן המרוץ הוא שעה אחת. מי שבאותה שעה מצליח לבצע את מספר ההקפות הגבוה ביותר הוא המנצח. המסלול עצמו הוא דרך שסומנה מראש בתוואי של טבע (לא מסלול סגור בנוי) באורך של 10ק"מ, כאשר המארגנים דואגים שהמסלול יכלול עליות מאתגרות, ירידות קשות, מעברי סלעים, דרדרות ועוד...
הייתה לי התלבטות לאיזו קטגוריה להרשם, האופציות היו, קטגוריית סניורים (מעל גיל 40) או מתחילים. ההבדלים הם - במתחילים ישנם רוכבים רבים אבל משך זמן המרוץ קצר יותר מהסניורים ומסתכם בשעה. בסניורים יש קבוצה קטנה (מעלה את הסיכוי לפודיום לכאורה..) אבל רוכבים שעה וחצי. בהמלצתו הטובה של יפתח פרנקו (שניצח את הקטגוריה שלו המקצועית E3– הם רכבו שעתיים..) נרשמתי למתחילים (מזל גדול כי פרטים בהמשך...)

עוד חוויות גולשים

כבר שהגעתי למיתחם הפיטס הרגשתי שיש ניהול. המשתתפים מכירים את הנהלים. מתחמי היבואנים והסוכנויות עומדים לרשות המתחרים כולל תמיכה טכנית, נפשית וקולינרית. הלו"ז צפוף ומדוייק. יש זמנים לזינוק הילדים (והילדות כמובן) וזמנים לזינוק הבוגרים (והבוגרות כמובן) ובזמן שהבוגרים מסיימים רישומים ובדיקות טכניות, הילדים כבר חורשים את המסלול וקולות המנועים מתנגנים ברקע ומכניסים את כולם לאוירה הנכונה.
מתלבש, מתארגן ומרגיש איך אני נסחף עם הזרם לקראת הרגע בו אוכל לצאת להקפת היכרות. בדרך אני מחליף מילים של הלפני עם רוכבים נוספים, מנסה לקבל מברק דודואי הותיק והמנוסה כמה טיפים אחרונים,(תרכב וזהו הוא אומר לי..) והדופק כבר מתחיל לטפס ואין מי שידאג להוריד אותו.. בטח לא מעלות החום שכבר עברו את ה 30.
בלי ששמתי לב, נחיל האופנועים יוצא כבר להקפת ההיכרות ואני בעקבותם. קל להתחיל רכיבה אבל, בשונה מכבישים או שבילים, באינדורו אין רגעי חסד, ישר הריכוז חייב להגיע לשיא, כי גזע העץ הקטום ואו הסלע, התעלה, הפודרה שמסתירה את מה שמתחתיה ועוד ועוד מרעין בישין שכבר עורבים בכל פינה. והם, המכשולים רוצים לראות אותך מאבד את זה (בדומה לצלמים לאורך המסלול.. בשביל תמונה טובה) ואני, רק רוצה לשרוד ואם אפשר גם לשרוד את המסלול מהר. גם שמדובר כביכול רק בהקפת היכרות שבכלל לא נמדדת, כמעט ואין הבדל בהרגשה, כולם רוצים לרכוב ומהר. גם לא באמת אפשר לרכוב בכיף במסלול כזה. מהנסיוון שלי עדיף להיכנס למוד של תחרות בריכוז מלא מאשר להוריד את הקצב והריכוז,זה פשוט לא ממש הולך לרכוב לאט, פוטנציאל הפיספוסים והנפילות רק גדל.

רוצים לשתף אותנו בחוויות שלכם? כתבו לנו

בהקפת ההיכרות פגשתי עליות ארוכות טחונות ומלאות דרדרת של אבנים. תחלס, אם הייתי מטייל את המסלול, הייתי נותן את הכל בעליה, מוצא לי למעלה סלע נחמד ומתיישב לנוח קצת. אממה אין חיה כזו עכשיו. נגמרת עליה לאחריה יש ירידה שלאחריה יש שוב עליה. זה כאילו הקטע בתחרות. תוסיפו את כל עשרות הרוכבים שמסביב נלחמים בעליות, מרימים אבק לשמיים ומחצצים באבנים את מי שמאחור וקיבלתם מרוץ אינדורו במיטבו.

בתום הקפת ההיכרות מתכנסים חזרה לפיטס למספר דקות התארגנות לפני הדבר האמיתי. אני כבר במצב של תשישות קלה, בכל זאת לקח לי 20 דקות לסיים את ההקפה. אני מנסה לדחוף קבנוס לפה (כן כן קבנוס, זה אחד הדברים שמצלים אותי במאמצים שכוללים איבוד מסיבי של נוזלים מלחים ועוד..) לא לגמרי מצליח וכבר כל הרוכבים נעמדים בשורות שורות מסודרים לפי קטגרוריות. אני תופס פינה בשורה האחרונה, גומע כמה מים שאני יכול בשביל להוריד את הקבנוס וצופה בזינוקים של הקטגוריות שלפני. תוהה ביני לבין עצמי האם יש טעם בכלל לנסות לזנק ראשון תוך לקיחת סיכון של מלחמה עם שאר הרוכבים או לתת להם לזרום ותוך כדי שעת המרוץ להתקדם ולחתור למיקום טוב.
הדגל ירד ולפני שהספקתי לחשוב כולם נתנו גז כאילו מי שיגיע לפנייה ראשון הוא המנצח, בכל זאת מצאתי את עצמי בתוך דבוקה של רוכבים שכל אחד מחפש את הקו את הכיוון והדרך לרכוב עוד קצת יותר מהר מהשני, וגם אני ביניהם, מחפש את הקצב הנכון שמצד אחד יתן תוצאה אבל בלי התרסקויות ומצד שני ישאיר לי כוח לסיים.

כבר בקרתם בפייסבוק ובאינסטגרם שלנו ?

המסלול לשניה לא נותן לנוח, העליות הם החלק שסחט ממני את כל פעימות הלב, בעליות אסור להסס ואסור להרפות, לא משנה כמה קשה במהלך העליה. כי כל ויתור שיגרום לעצירה במקרה הטוב ונפילה במקרה הפחות טוב ידרוש תשלום במזומן כאן ועכשיו. ושאתה יודע שכמות המזומן שיש לך בכיס מאוד מוגבלת אתה ממש לא רוצה לשרוף אותו על עליה אחת.

לצערי הטכניקה שלי לא משהו ולכן כל עליה גבתה מחיר יקר, אומנם לשמחתי לא נפלתי וגם לא נעצרתי, לפחות לא עד לדקה 44... אבל בגלל שזו תחרות לא באמת ניתן לנוח קצת ולהחזיר נשימה. וגם רכיבה איטית היא לא פחות מסוכנת (מבחינת נפילות) מהירות ומומנטום הם חבריו הטובים ביותר של הרוכב, לכן חייבים להמשיך ולשמור על קצב.

בהקפה השלישית באחת העליות איבדתי את זה.. האופנוע כבר לא טיפס לאן שהעיניים הסתכלו הזנב זיגזג וברגע אחד במקום להיות עם הפנים לעליה מצאתי את עצמי עם הפנים לירידה. נאמן לכלל שבעליות אסור לעצור, מיד סובבתי את האופנוע והמשכתי בטיפוס, היידים כבר בקושי החזיקו את הכידון, הלב השמיע קולות של צבע אדום, האופנוע הפסיק להיות ממושמע. עם כל זה לא עצרתי אלא בסוף העליה. אבל עצרתי. דקה 44 של המרוץ עצרתי.הבטתי בשעון הדופק הוא הראה 182. הורדתי את הקסדה בחיפוש אחרי חמצן נקי, דיברתי עם עצמי שלא קרה שום דבר, רק איבוד זמן, מכה קלה באגו.

אחרי מספר דקות שבהן הדופק ירד ל 172 ועברו אותי לא מעט רוכבים, כאלו שנראו סובלים כמוני וכאלה שנראו כאילו הרגע זינקו ובכלל הם על כביש שש ומה שמגביל אותם זה רק החוק של ה 110 קמ"ש.. אספתי את עצמי לרכיבת הדקות האחרונות והעליות הנותרות. אף עליה לא התחשבה בתשישות ואף סלע לא זז ולא התכופף,לקחתי הלוואות מהגוף בשביל לסיים את שעת הרכיבה.
לראות את דגל השחמט זה תמיד אושר גדול, ברגע הזה שמחתי שאני מסיים על שני הגלגלים ובכלל לא עיניין אותי באיזה מיקום. כמובן אחר כך שהדופק ירד והגוף התקרר הצטערתי שלא נתתי יותר כי אם... כן, כל הסיפורים ששמעתי משאר הרוכבים. שאם רק לא הייתי מפספס, נופל, עוצר, מחליף למוס אחר, בולמים אחרים, יום אחר, מזג אויר אחר ועוד ועוד סיפורים... אז הייתי נותן תוצאה מהסרטים.

לתוצאות המלאות

מרוץ, כמה קשה ומתיש שיהיה, כזה מלא נקודות שבירה. ככה ככול שעובר הזמן נהיה מתוק ומעורר רגש של געגוע. למה זה ככה ? אין לי מושג אני לא פסיכולוג. יותר בקטע של פסיכי.
ממתין כבר למרוץ הבא....