רומן קלמפנר, שעבר קטגוריה במרוץ סגירת עונת ליגת המוטוקרוס לשנת 2013, משתף בחוויתיו

כשעליתי לקטגוריית הלייטס מהקטגוריה העממית, בשבילי זה היה צעד חשוב ביותר, מכיוון שהיעדים שהצבתי לעצמי הם להשתפר, ולהגיע לרמה הכי גבוהה שאני יכול מבחינה מקצועית, טכנית, והשגית. היה לי חששות לאורך כל העונה לגבי שינוי הקטגוריה, לא ידעתי אם אני ברמה מספקת או לא, לבסוף החלטתי לעלות ללייטס מכיוון שאני מעדיף להתחרות עם רוכבים חזקים ממני, גם אם זה אומר שפודיום לא אראה בזמן הקרוב (לעומת הקטגוריה העממית, ששם הייתי יכול להוביל כפי שהיה בעונה האחרונה). עם זאת בכדי להשיג את המטרות שלי, ידעתי שאני חייב להתחרות עם הטובים ביותר במרוצים הקשים ביותר.

המירוץ הראשון של עונת 2014 בחדרה נפתח בשבילי בהפתעה גדולה, חשבתי שאני בכושר טוב, אך פחות טוב טכנית מהרוכבים בקטגוריה. כבר באמצע המקצה הראשון, הבנתי שמה שמגביל אותי הכי הרבה זה לא הטכניקה אלא הכושר (היה לי נורא קשה, המירוץ יום קודם התיש אותי מאוד). היה לי זינוק מעולה ובהקפות הראשונות הצלחתי לשמור על הקצב של שאר הרוכבים, כעבור 10 דקות בתוך המרוץ הרגשתי שאני לא מצליח להחזיק את הכידון יותר, ביציאה מקפיצות ובבלימות לסיבובים פשוט לא הצלחתי להשתלט על האופנוע, אמרתי לעצמי אני מוריד את הקצב קצת רק בשביל לא ליפול ולסיים את המקצה, הקצב שלי ירד וככה המשכתי עד הסוף סיימתי 7 עם הורדת מיקום ל- 8 בגלל הטענה שעקפתי בדגל צהוב, מה שאני לא זוכר שקרה.

ניסיתי לעשות הכל בכדי לנוח עד המקצה השני, כבר היתה לי את המודעות לזמן המקצה הארוך ולקצב המהיר של הרוכבים. אמרתי לעצמי עכשיו זה הזמן לחשב את הכוח שיספיק לי לכל המקצה, בכדי להחזיק עם כולם ולנסות להתברג לחמישייה המובילה. הגיע רגע הזינוק, פתחתי מצויין, ולאחר ההקפה הראשונה הצלחתי להתברג במקום הרביעי אחרי נמרוד דור, הייתי מרוצה וידעתי שאני אחרי רוכב מצויין וכל מה שנשאר לי זה לא לעזוב אותו בכל מחיר עד לסיום. לצערי, אחרי כ 5-6 הקפות עשיתי טעות, וניסיתי לצאת לעקיפה בסיבוב הפתוח לפני קו הפיניש, החלקתי והכתף שלי יצאה מהמקום כל מי שהיה מאחורי הצליח לעקוף אותי, מיד קמתי הרמתי את האופנוע עם היד התקינה ולמזלי הכתף השנייה שלי קפצה לבדה למקום בחזרה (למזלי זאת לא הפריקה הראשונה שלי, ואני כבר יודע איך להתמודד עם זה). עם זאת, הכאב היה נורא, התיישבתי על האופנוע ואמרתי לעצמי שאני מסיים את המירוץ ויהי מה, לא איכפת לי איך, העיקר לחצות את קו הסיום. נשכתי שפתיים וככה עשיתי, מאותו רגע כבר הייתי אחד לפני אחרון (רוני רגף יצא מהמירוץ עקב תקלה) עד לקו הסיום. העברתי את ההילוכים בלי קלאץ בכלל היד פשוט לא תפקדה זה היה ממש כמו לרכוב ולקפוץ רק עם יד אחת. ככה עברו כמה הקפות וסיימתי את המירוץ, הייתי מבואס על המיקום ועל הנפילה המטופשת ומצד שני שמחתי שבכל זאת סיימתי למרות הכל.

זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת, לרכוב עם רוכבים טובים, מנוסים ואגרסיבים ממני. אין מה להגיד החבר'ה האלה פשוט חיות. עכשיו אני יודע מקרוב לאיזו רמה אני צריך להגיע בכדי לנצח, כבר מחכה למירוץ הבאה.

תודה גדולה לנותני החסות שלי על העזרה הרבה: nazzima, גיזום עמרי, אופנועית וצמיגי פירלי.

רוצים לשתף אותנו בחוויות שלכם? כתבו לנו