צילום: תמר נתנוב

חוויות המרוץ הראשון מפיו של אילן עזרא, יו"ר עמותת רוכבי השטח

אילן עזרא מוכר כיו"ר עמותת רוכבי השטח בישראל, ברוח ספורטיבית החליט להשתתף בתחרות המוטוקרוס שארעה בחול המועד פסח, בקטגורית האנדורו כמובן - חוויות המרוץ הראשון.

"אומרים ש- 40 זה ה- 30 החדש, באותה נשימה מוסיפים ואומרים שמשבר גיל ה- 40 לא פוסח על אף אחד הוא יכול להקדים או לאחר אבל הוא מגיע.

אצלי זה התחיל לפני 10 חודשים, החלטתי שאני זקוק לחוג משלי, היה לי ברור שהחוג יכלול משהו דו גלגלי, מעין חלום ילדות שעדיין לא התממש. תמיד כשעבר לידי אופנוע סובבתי את הראש והסתכלתי על הרוכב בסוג של הערצה. בגיל 42, אבא לארבעה ילדים מדהימים (שירז, עמרי, עידו ושי-לי) כאיש משפחה נפלה ההחלטה אני רוכש אופנוע.
ביוני 2013 קניתי את האופנוע הראשון בחיים, במסגרת ההתדיינות בבית (חששות של האישה), הוחלט על אופנוע שטח, היום אני יכול לומר בפה מלא שלא היה לי שמץ של מושג למה אני נכנס. נכנסתי לסוכנות, רכשתי אופנוע, משם עברתי לחנות הסמוכה הצטיידתי באמצעי המיגון (חליפה, מגף ויאללה לשטח). לא אשכח את החיוך שנמרח לי על הפנים בפעם הראשונה שנכנסתי לשטח עם האופנוע. באחת הרכיבות (עד לאותו זמן רכבתי לבד), פגשתי אבא ובן ברכיבת שבת של אחר הצהריים. הם שאלו אותי אם אני מזולו, מה שהם לא יודעים שהרגע הזה היה אחד הרגעים המכוננים ביותר שהיו לי בחיי, חזרתי הביתה, עטתי על הפייסבוק, מצאתי את שבט זולו ומכאן הכל היסטוריה. התוודעתי לאחת התופעות הכי מדהימות שקיימות בחברה הישראלית וקוראים לה מועדון זולו, בסיפורים של הוריי על הווי החיים בישראל של שנות ה- 50 החיים מאוד דומים להווי זולו; ערבות הדדית, נתינה לשם נתינה, כיבוד הזולת (קצרה היריעה מלהכיל). משם הדרך שלי להתאהבות ברכיבה הייתה סלולה וקצרה ביותר.

בהמשך לקחתי קורסים שונים, שיפרתי יכולות, אבל כאדם שהספורט מלווה אותו בחיים, היה ברור לי יותר מכל שאם אני רוצה להשתפר אני צריך להתחרות, מעין מנגנון הצטיינות אישי שעובד דרך השגת מטרות. התחלתי להיות פעיל בוועד עמותת רוכבי השטח בנובמבר 2013, ובינואר 2014 נבחרתי לשמש כיו"ר ונציג הועד בהתאחדות הספורט המוטורי (כדונאים). מאז, אמנם קיימנו מספר מרוצי אנדורו, אבל לצערי ולשמחתי לא יכולתי להרשות לעצמי להתחרות, משהו במנגנון שאומר שאתה צריך להיות בשליטה לראות שהכול מתקתק. ברגע שקראתי שעמותת המוטוקרוס מתעתדת לקיים מרוץ, היה לי ברור שאהיה שם על קו הזינוק ביום המרוץ.

כך מצאתי את עצמי בלי הכנה, בלי עבודה מוקדמת, אחרי פעמיים בודדות שביקרתי במסלול מוטוקרוס בחיי (במסגרת הדרכות של "סדנת האלופים"), מתייצב ראשון במסלול ביום המרוץ, אחרי לילה ללא שינה. מההתרגשות הנעתי את הרכב בשעה 05:00 בבוקר, ומצאתי את עצמי מגיע לשטח יחד עם מנהל המרוץ ירון גולדשיין. הציפורים התעוררו אתנו. קפה של בוקר, בדיקות טכניות ורישום מסודר להפליא, והנה יש לי זמן להביט על המסלול לומר את האמת נראה מאיים. בערך באותו הזמן התחילו להגיע המתחרים, הפיטס לבש בגדי חג, האווירה הייתה פשוט מושלמת. הפרפרים בבטן מנגנים, ואני ממתין בחוסר סבלנות לרגע בו אוכל לעלות על המסלול, ולהכיר אותו מעט. יחד עם חבר יקר מזולו, שליווה אותי במשך כל היום (ישי ויקרוביצקי), הלכנו את המסלול ניסיתי ללמוד קווים, הפחד חלחל, חשבתי לעצמי איך אני הולך לסיים את המרוץ.

הגיע הרגע, קוראים לקטגורית האנדורו לעשות סיבוב הכרה עם המסלול לקראת היום שבא. רכבתי את הסיבוב בחשש לא מועט, נזהר מכל באמפ או פניה, מביט, מנסה לצלם קווים אפשריים. אחרי 2 הקפות נגמר הזמן, ויצאנו להמתין לתורנו לעלות למקצה הראשון. המתחם התחיל להתמלא בקהל, אווירת הפסטיבל החלה להיות מורגשת, עבודה נפלאה של ההפקה שדאגה לכל הפרטים הקטנים.

בזמן שהמתנו לסבב של קטגורית האנדורו לעלות למקצה, נהננו ממרוצים מותחים ומעניינים עד מאוד. במיוחד התלהבתי לצפות בסופר גוניורים, חבורה מדהימה של ילדים מופלאים, ספורטאים למופת ומושא להערכה רבה וההערצה, נלחמים על המסלול, רוכבים ומתחרים, בהגינות ונחישות. מכאן אשלח בירכתי לכל אחד ואחת מכם, בשבילנו אתם אלופים אחד אחד! המרוץ מתקדם לו בקצב, ואוטוטו מגיע הזמן שלי להתלבש ולהתייצב על קו הזינוק. ואז אני מוצא את עצמי על קו הזינוק עם אגדות כמו נמרוד חמו, תומר שמש, ברק דודאי, ירון יעקובוביץ ועוד אחרים וטובים בקטגורית אנדורו, שמכילה למעשה גם את המקצועית וגם את העממית (אליה אני משתייך). רעם המנועים זועק לאוויר, אני דרוך ומתוח צופה בנערת הזמנים מניפה את השלט, אנחנו מזנקים.

המקצה הראשון עבר לאיטו, החשש ניכר, רכבתי זהיר לא לחצתי על הגז חששתי מכל פניה, אבל נהנתי מכל שניה. אחד הרגעים שהיו הכי מרגשים עבורי באותן השניות היה שאני רכבתי על טייבל בזמן שאני רואה את נמרוד חמו קופץ מעלי, לשבריר של שניה הבטתי מעלה וחיוך שלך אושר תפס אותי. עוד הקפה ועוד הקפה, האוויר מתחיל להיות דליל והנה הדגל הלבן מונף - יוצא להקפה אחרונה. האדרנין בגוף גואה והנה הגעתי לדגל השחמט, סיימתי את המקצה הראשון בחיי במרוץ על האופנוע האהוב שלי.

אחרי שהחזרתי נשימה, היה זמן להגיד שלום לחברים הרבים שהגיעו, לאנשים נפלאים שבאו לראות ספורט מוטורי במיטבו, לצפות בקטגוריות השונות מספקות לנו דרמות ומרוצים מלהיבים עד מאוד, ולקבל עצה מחבר יקר איש מדהים וספורטאי למופת, זיו כרמי. ושוב הגיע הזמן לעלות לנקודת הזינוק, הפעם התחושה קלה יותר, אני יודע למה לצפות, עדיין מתרגש עד מאוד. גומלת בליבי החלטה: אני הולך לתת פייט ולא לשמש בשר תותחים. אנחנו מוזנקים, הרגשתי הרבה יותר בטוח, קפצתי קירות (כן כן, טיילתי לא מעט באוויר, עד עכשיו אני לא מצליח לתפוס את זה), ההילוכים עלו וירדו בהתאם לקצב, הרגשתי טוב. בדיעבד, כנראה טוב מידי, כי אחריי 5 הקפות, משום מקום, בשבריר שניה של חוסר ריכוז, והנה אני שרוע על האדמה ובזה מסתיים יום המרוצים שלי.

קשה מאוד לסכם חוויה כזאת בכמה מילים, קשה עוד יותר להעביר תחושות ותעצומות שהרגשתי, אבל דבר אחד בטוח לכאן אני חוזר.

את המרוץ הראשון בחיי אני מבקש להקדיש לחבר ילדות יקר, איש מדהים, שליווה את שנות ילדותי ונעוריי, שליווה אותי ברוחו ביום המרוץ, כמו בכל פעם שאני עולה על האופנוע. רוכב מוטוקרוס מהטובים ביותר, שחר קהתי. חלקכם אולי זוכרים אותו חלקכם צעיר, לשחר היה מסלול מוטוקרוס בין מזכרת בתיה ליעד חולדה, אדם שהיה קרוב אלי אולי יותר מכולם אהוב וצעיר לנצח. לדאבוני שחר נהרג בתאונת אופנוע ברחובות לפני 6 וחצי שנים לערך, שחר תמיד אנצור אותך בליבי – יהיה זכרך ברוך."

רוצים לשתף אותנו בחוויות שלכם? כתבו לנו