טכני למען הקהילה מוטוקרוס אופנועים אנדורו אופנועים אנדורו טרקטורונים באחה ישראל
יורדים לאילת - נדב ירון בבלוג אישי


   07-01-2014, נדב ירון   
  שלח כתבה זו בדוא"ל

צילום: עדי הובר ירון

נדב ירון, מתחרה בליגת הראלי ספרינט, בטור אישי שב לשתף אותנו בחוויותיו מהתחרויות בסבבים האחרונים שהתקיימו באילת

ראשית אספר על הצוות הלוחם שירד איתי:

נדב ירון (אני) "נהג מרוצים" Subaru STI שנת 2000, שותף בחברת סטארט אפ EveryMatch.com (שלא היה מרוכז בעבודה כבר שבועיים לפני המרוץ) ואפילו אספר, אבל רק לכם, שפספסתי בטעות פגישה כי הייתי במוסך ועבדתי על האוטו.

עדי הובר ירון: אישתי האהובה, והצוות הרפואי הצמוד שלי (לא שיש צורך אבל היא סטודנטית לרפואה)

אסף ירון: אחי הצעיר, שמתפקד כאיש צוות שלי, תפקד כמו שלושה כל הסופ"ש (וגם נראה לי שהוא זומם על הכיסא שלי).

טוב, אז יורדים. אחרי התארגנות מקצועית, שכוללת חשיבה מראש על חלקים שאפשר להביא ולסדר בשטח, תיקונים לרכב מהמרוץ בערד, והכנה למרוץ הקרוב באדיבות משפחת בן ארי במוסך דרך השטח (שנותנים ועוזרים מכל הלב כאילו אנחנו לא מתחרים באותה הקטגוריה ונגיע לזה בהמשך שוב). היו הכנות אדמיניסטרטיביות, אבל כשמתכוננים למרוץ, אין משהו לא כיף חוץ מ: פוביות הרגילות של בן אדם מבולגן, ששכחתי משהו ואביך את עצמי בלי איזה מסמך או חלק (שיקלקלו את הסיכוי לתוצאה טובה ויחזירו אותנו הביתה מוקדם מהצפוי), והכי גרוע בלי איזה גביע כדי להרגיע את האובססיה. אה, וחשוב לזכור, למרות האנדנלין, לא להגזים בדרך לאילת כדי שאיזה שוטר יהנה מפלסטיק עם תמונה שלי עליו.

מגיעים לאילת עם ביטחון, מצד אחד בזכות התוצאה הטובה שהשגתי במרוץ ראלי ספרינט הראשון שבו השתתפתי בחיי, והשגתי את המקום השני (אחרי רמי שוכטוביץ והמיצובישי איבו המדהימה שלו) כשבכל הסטייג'ים אני נוהג כשהבולמים האחוריים שלי תפוסים, והופכים את הנהיגה לסיוט אבל למי אכפת יש גביע! לא בדיוק. השמחה מההישג הפכה מהר לדיכאון (כבד) כי התוצאה במרוץ נפסלה, בגלל שבבדיקה טכנית שנעשתה לרכב אחרי המרוץ, התגלה בטורבו חלק שחורג בפחות מכמה מיקרו מילמטרים בודדים, שהורכבו על ידי הבעלים הקודמים של הרכב. (גזר הדין הושלם אבל העניין עדין בבדיקה – אני בינתיים אופטימי).

יום חמישי - ראלי ספרינט אילת מירוץ 4 באליפות:

אנחנו, כמו רוב המתחרים, הגענו ביום רביעי לאילת כדי שנוכל לישון טוב לפני המירוץ, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בתור בן אדם שלא מצליח לקום בבוקר בשביל שום דבר, כבר מהשעה 5 בבוקר אני שוכב במיטה ובודק כל חמש דקות מתי יהיה הגיוני לצאת מהמיטה ולהעיר את כולם כדי לצאת למסלול.

הגענו, איזה כיף – מסודר ומאורגן כמו שרק מישל ובוריס הכל יכולים יודעים. אנחנו מתחילים להכין את "רכב השירות" שלנו וממתינים שהרכב יגיע במובילית וההתרגשות בשמיים (לא ברור איך זה קרה אבל השמיים היו קודרים וקפואים בדיוק לטעמי). אחרי התדרוך, נסיעת הכרות על המסלול (שהוא משולב 70% חצץ, חול ועוד כמה חומרים רכים וחלקים + 30% אספלט), שבמהירות הנכונה ואחרי שכל הרכבים עוברים וטוחנים אותו יהפוך למשטח מאתגר ומהנה לנהיגה. אני מרגיש טוב אבל חושש, כי זאת הפעם הראשונה שאני מתחרה בלי אבא שלי בכיסא הנווט. שני הסיבובים הראשונים, שהם לצורך הכרת המסלול וצריך לקחת אותם בזהירות ובחוכמה, כדי ללמוד את המסלול כמה שיותר טוב לקראת הסיבובים התחרותיים.

כמובן שאסטרטגיה לחוד והדרייב ללחוץ כמה שיותר חזק לחוד, אבל ההיגיון מראה לך מי שולט בעניינים ולמזלי רק פספסתי שני קונוסים והמשכתי לדרכי. הזמנים שלי למרות הטעויות היו טובים, וידעתי שיש לי עוד כמה שניות לתת. האסטרטגיה במרוצי ספרינט היא, שהכי חשוב שדבר ראשון יהיה לך זמן תחרותי טוב על הלוח, ואז תלחץ כמה שאתה רוצה. אז החלטתי ללחוץ בכל הכח והפעם זה השתלם.

התוצאה הייתה מצויינת והעלתה אותי זמנית למקום השני במרחק של 20 מאיות מחוסם. בשני הניסיונות הבאים לא הצלחתי לשפר, פעם אחת בגלל פאנצ'ר שכמעט הפך את הרכב, ובפעם השניה הזמן היה טוב, אבל לא מספיק כדי לשפר את התוצאה מהמקצה הראשון. עכשיו נשאר לראות מה לקובי כהן ולרמי שוכטוביץ יש לתת בסיבוב האחרון, ולראות באיזה מקום אני אסיים ואם בכלל אשאר על הפודיום. קובי לא שיפר את הזמן שלו, אבל רמי מצא את השניה וחצי שהייתה חסרה לי, ועלה למקום הראשון ושלח אותי למקום השלישי המאוד מכובד מבחינתי.

מי שעברו יום פחות מוצלח הם צוות "דרך השטח" של משפחת בן ארי (איל וניר) ששברו ציריה אחורית, תיקון שלקח הרבה זמן והם לא הספיקו לחזור למרוץ באותו היום, מה שלא מנע מהם לעוף לכיוון הרכב שלי ולעזור לתקן פאנצ'ר, לאבחן תקלה ולמצוא פיתרון לבעיה במשאבת הדלק, כדי שנספיק לעלות לסיבוב הבא כאילו שוב הם שכחו שאנחנו מתחרים באותה קטגוריה. רק מילים טובות יש לי למשפחה הזאת והצוות שלהם, שעוזרים לכל מי שיש לו בקשה בין אם זה בעיה טכנית, חלקים, ציוד עבודה או סתם שאלות כמו תגיד "איך אתה לוקח את הפנייה הזאת"?

יום שישי – מירוץ מספר 5 באליפות:

שחקן החיזוק שלי הגיע!

אבא שלי הגיע לנווט לי במרוץ, אני מלא ביטחון שאסתדר והנהיגה שלי טובה גם ככה. שחצן ובטוח בעצמי אני לוחץ בינוני בסיבוב הראשון, ובטוח ששרפתי את המסלול, ואפילו סבסטיאן לואב לא יכול להשיג את הזמן שלי. חוץ מכולם שעשו באימון זמן יותר טוב משלי נראה לי שגם סבסטיאן היה עושה.

בקיצור, אבא שלי שנהג קצת בחיים שלו, אמר לי שהוא מצא הרבה מה לשפר, אחרי ניתוח של המסלול וטעויות יוצאים לסיבוב השני. בעזרת הניסיון שלו והדחיפה, שיפרנו כמעט 10 שניות (שזה נצח במירוצים מהסוג הזה) והיינו מוכנים לסיבוב התחרותי הראשון, עם המון ביטחון, כי ידענו שיש לנו לפחות עוד 3 שניות למצוא על המסלול וזה היה אמור להספיק אפילו לנצח את המרוץ. קילומטר לסיום המקצה התחרותי הראשון, הרגשנו שהצלחנו לשפר בכל פניה את הזמנים, נשבר הגיר וחיסל את התקוות לסופ"ש מושלם.

סה"כ החוויה הייתה מצוינת, ובתור נהג צעיר אני שמח שיש מרוצים ושאני לומד (אומנם בדרך הקשה) שיש לי מקום בין הצוותים הוותיקים, גם לוקח פה ושם איזה גביע אז אני מרוצה. מבואס רצח על הפספוס במרוץ השני, בגלל התקלה הטכנית, אבל כל עוד יש מרוצים ואני משתתף אני שמח.

לסיום אני רוצה להגיד תודה לכל מי שעוזר לי, ולאחל שנה מצויינת ושהשנה הבאה, תהיה לא פחות טובה עם המון ספורט מוטורי וקצת פחות תקלות על הדרך.







תגובות לכתבה
הוסף תגובה

*שם:

אימייל:

*רשום את הספרה שלוש:

*תוכן התגובה:


כל הזמנים הם GMT +3. השעה כרגע היא 02:24-24.