תומר וולף מקבל מנת אדרנלין ולוקח אותנו למסע בזכרונותיו ממרוץ הבאחה 1000 במקסיקו שבו התחרה לפני כארבע שנים.

תומר וולף יצא בתחילת החודש לבחון ולספר לכם על הקומנדר 1000X של קאן-אם. המצערת של הקומנדור גרמה לוולף לחזור 4 שנים לאחור בזכרונותיו, למירוץ הבאחה במקסיקו, ולהעלות על הכתב את החוויה מהנקודת המבט האישית שלו.

אני פותח את העיניים מביט לחלל החדר הלבן, שומע קול זקן ורך אומר משהו כמו "איך אתה מרגיש בני?" אני מסובב את הראש ורואה לפני איש זקן לבוש חולצה לבנה ולידו בנו ,שניהם שייכים לצוות מארגני המרוץ ,הבן מציג את אביו כאיש הדת של המתחרים, הוא לוחש לי בשקט שאביו מאוד רוצה להתפלל בעבורי. ואני שמטעמי שמירת תורה ומצוות נסעתי עד מקסיקו בכדי לא להתחרות בשבת שוכב בבית חולים מקסיקני מעורפל ממורפיום כאשר כומר פותח ערוץ ישיר עם ג'יזס ומריה הקדושה ודורש מהם שיעשו נס ואחלים מיד .
אבל רגע קרו כמה דברים לפני כן.

לאחר שיובל ואנוכי נחלנו אכזבה ב- 2007 והצלחה ב- 2008 (מקום 3 בקטגוריית sports man) רצינו מאוד לצאת למרוץ עם רייזר 800xp. יובל כבר ממש נכנס לעניין ומתחילת השנה הוביל את הכניסה של הצעצוע החדש בהישגים מרשימים ואני שחשבתי שאולי הגיע הזמן להחליף את הכידון בהגה, ראיתי בכך אתגר אמיתי. ליובל היה רושם שד.ל.ב הולכים איתו על המהלך גדול והייתה הרגשה שהולכים על הבלתי יאומן. קבוצה ישראלית רחבה יוצאת בתמיכת יבואן עם כלי רכב מושקע למרוץ ארוך מהיר וקשוח. לצערנו הדברים לא הסתדרו כמו שציפינו ולטובת העניין רכשתי רייזר במייטב כספי והתחלתי להתאמן ברצינות.

כל הנסיעה עמדה בסימן שאלה גדול, בעצם בנקודת זמן שהכול היה אמור להיות סגור מצאנו עצמנו ללא תמיכה וללא כיוון.
יובל הציע שנחזור לרעיון הטרקטורון ונפנה לאבניר אך גם שם נעננו בשלילה. כך נשארנו רק עם רעיון אחד שלושה שבועות לפני המרוץ. "נחזור לטרקטורון" אמר יובל והפעם על HONDA TRX 750 XX. מנוע גדול מתלים נפרדים אמינות של הונדה ואם הולכים לבד אז עד הסוף. בכדי לעמוד על קנקנו של הכלי אותר אחד אצל צחי. בחור חביב ממושב גבעתי שנתן לנו לרכוב על הכלי הפרטי שלו וגם לבנות את התושבות לGPS ולפנסים. מהרכיבה עליו הבנתי שחייבים להחליף בולמים ויותר מכך להרחיב אותו. חוץ מזה יש מצב שזה הינו הכלי האידיאלי למשימה.

צחי נחמיאס שמאוד רצה לצאת אך העניין לא הסתדר לו נתן את הפוש הכספי הראשון וכך מצאנו את עצמנו נכנסים לסוג של מרוץ נגד הזמן על מנת לעמוד על קו הזינוק מוכנים. כל אחד לקח על עצמו מספר משימות, הכנסנו לעניינים את ליאור מפאור רייסינג כדי שיטפל בהזמנת ושליחת השיפורים לחנות שממנה רכשנו את הטרקטורון.
הטרקטורון נרכש ב 6300 $ מדילר בשם ברטס בלוס אנג'לס. ועל חבילת השיפורים שכללה בולמי אלקה משולשים קדמיים( רול דיזיין) מגונים, סבל אחורי, סט ג'נטים מחוזקים, שמונה צמיגי מקסיס, סט איירבולס, מיכל דלק מוגדל. השארנו עוד סכום של טרקטורון וחצי.

ליאור אחראי לדאוג שכל החלפים יגיעו במועד, גונן פז יושב אצל הדילר ומוודא שמרכיבים אותו כמו שיובל דורש, שלמה דביר אחראי על הטיסות ואנכי על תשלומים והרשמה, הזמנות של הרכבים, טלפונים לוויניים, ושאר מני מטעמים.

מהארץ יצאנו יובל, אמנון, קריספי (איש גדול ויקר) ואנוכי. גונן אסף אותנו ביום ראשון בשבע בבוקר משדה התעופה בלוס-אנג'לס ואנו מלאי אנרגיות עם הרגשה טובה שלמרות כל הקשיים הינה זה קורה ,שכרנו קרוון שכן זהו אמצעי התחבורה המושלם ביותר לקבוצה של מספר חברים. בילינו את כל התקופה ללא צורך במלונות או מוטלים. כעבור מספר שעות הצטרף שלמה דביר וכמובן אזק את הידיים להגה של הקרוון , בלילה הראשון בL-A פגשנו את אריק ושי (שלהם יש קרוונים כמו שחלמתם רק יותר גדולים )שילוו אותנו לאורר המסע.

בבוקר עוזרים לאמריקנים לפתוח את הגראז' ומגלים את הטרקטורון מפורק על הליפט ללא בולמים שלא הגיעו. לחץ. אחרי טלפונים בהולים הם מתגלים אצל השליח. אני נשאר להרכיב את שאר האביזרים ויובל יוצא לקנות כלי עבודה וציד נוסף. בצהרים מגיעים הבולמים, סיימנו את שאר ההרכבות ויצאנו דרומה לכיוון סן-דייגו.
אחרי לילה באחה דיזיין, התעוררנו בבוקר ושכרנו טנדר FORD F250 ארוך לבן ובוהק, שממתין רק לנו. גונן מזנק לתוכו בחיוך גדול ותופס בעלות (ללא פשרות..) ואנחנו מתחילים להראות כמו קבוצה אמיתית.

בחצית הגבול למקסיקו פוגשים את אריק ושי רכובים על הקרוון של אריק (כן זה שחלמתם רק יותר..) ונותנים גז לנקודת 30 מייל בכדי לדגום קטע נסיעה אמיתית על המסלול.
בתשע בערב אנחנו זוכים לדרוך על אבק המסלול, פורקים את שלושת הטרקטורונים ואני עולה על ההונדה, מדליק את האור (שני פנסי קסנון עצבנים) נושם עמוק את האוויר הקר של המדבר המקסיקני, נותן גז ומתמלא אושר מזוכך. אחריי רוכבים אריק ושי על טרקטורוניהם וגונן ויובל מתגלגלים עם הטנדר.

קריספי ושלמה מגלגלים את הקרוונים על הכביש ומחכים לנו בחצית המסלול את הכביש במייל ה-100. כעבור שלוש שעות אנו מגיעים לקרוונים, שם קריספי ושלמה הספיקו לארגן ארחת ערב.

שש בבוקר (כבר יום רבעי) קפה קצר וכבר יובל מוציא כלי עבודה. מכוונים הבולמים וזווית בגלגלים ואני שוב על הטרקטורון ממשיך על המסלול עד המייל ה-120 שם אמור יובל להחליף אותי במירוץ. הרכיבה בבוקר עד הרבה יותר קסומה מבלילה. תיזכרו בסרטי המערבונים הישנים (אלו מתקופת הכרכרות והסוסים) ואז תדמיינו טרקטורון שמרחף לו בין ההרים בתפאורה של קקטוסים ושמש שזה עתה זרחה ותבינו על איזה קסם אני מדבר.
במייל ה-120 יובל וקריספי פוגשים אותי אנחנו מעמיסים את הטרקטורון וממשיכים דרומה כאשר המטרה לראות בעניים את כל נקודות ההחלפה מכיוון שבמרוץ עצמו יהיה כאוס מוחלט ואם הצוות לא יהיה סגור בדיוק איך מגיעים לנקודות ההחלפה הסיכוי לבלגן יגדל. כך בשיירה של טנדר ושני קרוונים עברנו על כל הנקודות.

במייל 430 יובל עולה על הטרקטורון אחריו אריק ושי והם ממשיכים על המסלול עד למייל 490. העניין לוקח להם ארבע שעות ולא בגלל יובל, פשוט הקטע היה מאוד תכני והחברה קצת התעייפו אבל אספו חוויות לשנה.
זהו בזה סיימנו את "הפרי-ראן" שלנו ,חזרנו לאנסאנדה (עיר המרוץ ) והעברנו לילה שמח (כן יש מקומות לשמוח בעיר). נשאר לנו את יום חמישי שזה יום מדהים למי שבא לחוות ולהתחכך בכל מכונות המלחמה שמתגלגלות לאיטם בשיירה ארוכה בתור לבדיקות , מסביבם עשרות אלפי אנשים במצב רוח מרומם בקיצור חגיגה.
לילה לפני המירוץ אני לא ממש מצליח לישון ומחכה כבר בקוצר רוח לרגע שכבר נקום נתלבש ונצא לדרך. זה אכן קורה בחמש וחצי בבוקר. בשש ורבע אני כבר עומד בתור, פוגש את יורם לוי על ק.ט.מ 500, את שומי ממושב גבעתי על פולריס אווטלאו 500 ועוד שני חברה ישראלים צעירים ונחמדים על אופנועים, ויש הרגשה שישראל הקימה התנחלות גם כאן. כל שלושים שניות מוזנק אופנוע ,קודם קטגורית האופנועים המקצועית ואז הטרקטורונים המקצועי ואנחנו A8 הטרקטורון השמיני.

תוך כדי תנועה בדרך לזינוק יובל מסתכל על הצמיגים האחוריים בחוסר שקט, הטייר-בולס לא הורכבו כראוי וגילינו לחרדתנו שהם ממש לא נראים כמו הצמיגים של שאר הטרקטורונים. בהחלטה של רגע תוך כדי התגלגלות לקו הזינוק יובל שולח את קריספי שלמה ושי והם בריצה מביאים זוג גלגלים ומברגה ועל קו הזינוק בקור רוח יובל מחליף אותם. ואותם צמיגים עשו את כל הדרך.

זהו. אני על עומד על הרמפה 30 שניות וגולש לקו הזינוק מחליף כמה מילים עם סאל פיש, המארגן האגדי של המירוץ .אני מסתכל על הדגל של המזניק, הדופק בשמיים, אני מנסה להגיע לריכוז וגם ליהנות מהרגע. הדגל יורד ואני מרגיש כמו על סוס רודאו, המון כוח ומוטיבציה וחוסר בריסון שני סיבובים ואני יורד לנחל והנה אני מגיע לרמפת הקפיצה המפורסמת סוחט את הגז ומבלה רגע מתוק באוויר, מאות מקסיקנים יוצרים גדר אנושית והנחל מתפתל ויוצא מאנסנדה. האבק עומד באויר והשמש שעתה זרחה מכה בעיניים.

אני מזהה את הטרקטורון שזינק לפני ועובר אותו, אני מצליח לעקוף עוד שני אופנועים והטרקטורון מרחף לו על גבעות האדמה הקשה ומתגבר בנקל על המכשולים שהמקסיקנים סידרו. אני מחפש את הסימון האדום זה שמורה את המסלול, אני רואה לפני שער גדול והדרך עוברת דרכו אך אני לא רואה שום סימן לפניה ומשכנע את עצמי שהמסלול ממשיך ישר דרכו. אך ברגע שאני מגיע לשער אני מבין את גודל הטעות, ארבעה מטרים לפני עומד לו מעקה בטון (כזה כמו בשול הכביש) כנראה כבר הרבה שנים וברור לי שזה לא יגמר טוב אני מתחיל לדמיין מה יובל יגיד על זה ואיךדפקתי את המרוץ. אני בכל הכוח מנסה לעשות פניה של 90 מעלות שמאלה, הגלגלים הקדמיים מחפשים אחיזה, האחוריים דוחפים בטרוף אבל המפגש עם הקיר לצערי בלתי נימנע.

אני נזרק על הקיר ומוצא את עצמי שוכב על הגב מביט לשמיים ותוהה האם אלוקים יטריח עצמו עד לכאן בכדי לשמור עלי או שמע נותרתי לבד? עשרות מקסיקנים רצים לעברי בקריאות: אמבולנס! אמבולנס! אני בינתיים מנסה לעשות דוח נזקים. הרגליים זזות שזה מאוד שימח אותי, הגב כואב בטירוף, הצלעות דפוקות, ברך שמאל לא מתפקדת והאגו שפוך על העפר ללא דופק. אני מסתכל לעבר הטרקטורון ורואה אתו עשרה מטרים ממני על הגלגלים מסתכל עליי ואומר לי "איזה אמבולנס יבוא לכאן?! קום עלה עלי ונעוף מפה" אני מבקש מהמקסיקנים שיעזרו לי לקום, הם מרימים אותי ומושיבים אותי על הטרקטורון, אני לחץ על הסטרטר וההונדה מתעורר בשנייה, ואני מבין שאכן אלוקים מגיע גם למקומות ביזאריים כאלה. קלאץ ראשון ואני ממשיך לקול שאגות הקהל.

אני לא מצליח לעמוד בגלל הברך, בקושי מחזיק בכידון בגלל הצלעות והגב כואב בטירוף. תגלגלתי עוד עשרה מייל וביקשתי מהמקסיקנים שישלפו את הטלפון מהתיק. מחייג לטנדר ואומר לקריספי שהתרסקתי אבל אני אמשיך עד ששיובל יגיע להחליף אותי בחצית הכביש ב-30 מייל. המשכתי לרכוב והתפללתי שהדרך לא תהיה קשה, עוד עשרה מייל שפתאום נראים לי ארוכים וקשים מתמיד ואני יורד לכביש פוגש את יובל וקריספי עם דאגה בעיניים.

נותרתי לעמוד ללא יכולת לזוז. האדרנלין הודיע לי שהוא את שלו עשה ושעכשיו אני צריך להתמודד לבד עם המציאות וזה כואב. אני אחסוך בתיאורים הכואבים של הפינוי אין בהם ולו רגע אחד שנעים להיזכר בו . פתאום הבית נראה כל כך רחוק והתחביב הזה טרקטורונים, מאיפה הוא הגיע?! ומה אני צריך את השטויות האלה. הנסיעה לבית החולים נראת לי כמו נצח. לפחות במהלכה שכנעתי את ה"מתנדבים" להוריד אתי מהקרש ולתת לי קצת חמצן .
במיון כבר הייתי במצב של סטרס אמיתי. קר לי והגוף רועד לי בלי שליטה, אחות רחמנייה תוקעת לי מורפיום ביד אחת ואח לא רחמן מחטת לי ביד השנייה בחיפוש מתמשך אחרי וריד סורר.

ואז מגיע שלמה דביר עם החיוך הנצחי שלו ושואל אותי אם אני חושב שאחרי הטיפול אני חוזר לרכב, "כנראה לא" עניתי אז הוא שלף תמצלמה והתחיל להסריט.

אני פותח את העיניים מביט לחלל החדר הלבן שומע קול זקן ורך אומר משהו כמו " איך אתה מרגיש בני ?" אני מסובב את הראש ורואה לפני איש זקן לבוש חולצה לבנה ולידו בנו ,שניהם שייכים לצוות מארגני המרוץ ,הבן מציג את אביו כאיש הדת של המתחרים והוא אומר שאביו מאוד רוצה להתפלל בעבורי .ואני שמטעמי שמירת תורה ומצוות נסעתי עד מקסיקו בכדי לא להתחרות בשבת, שוכב בבית חולים מקסיקני מעורפל ממורפיום כאשר כומר פותח ערוץ ישיר עם ג'יזס ומריה הקדושה ודורש מהם יעשו נס ואחלים מיד.

אחרי מספר שעות החלטתי שלמרות שהחדר נעים אני רוצה לחזור לקרוון והרופאים נפרדו ממני ברגשות מעורבים ואיחולי החלמה. את יובל פגשתי על קו הסיום האיש עשה את הבלתי יאומן וסיים את המרוץ.
נותרו לי חמישה ימים להעביר עד הטיסה חזרה הביתה, הכוללים עשרות שעות של נסיעות עם גוף שבור ומורל ברצפה וטיסה רצופה של 16 שעות בהם יש המון המון זמן לחשוב.
זהו פתאום הכול נגמר וממש לא כמו שחשבתי.